הגולם קם על יוצרו
בשנה האחרונה גיליתי מאגרים של אנרגיה בתוכי, אנרגית מינית, אנרגיית חיים, האש שלי. למדתי לגעת בה, להתמלא ממנה, לחיות, לעוף גבוה. אבל לפעמים אני מרגישה משועבדת אליה, כאילו היא מנהלת אותי.
מרגיש כמו מרדף בלתי פוסק אחרי עוד מהחומר הממכר הזה, היי של בערה פנימית. עוד התאהבויות וקשרים, עוד חוויות חדשות, התנסויות, עוד סקס, עוד חברות, עוד חברים, מסיבות, אירועים, סדנאות, עוד ברן, עוד בערה, לבעור לבעור לבעור.
וזה לא בריחה מהלבד שלי. גם בלבד שלי אני עושה את זה ומייצרת לי כל הזמן עוד התפתחות, עוד צמיחה, עוד שיעורים ללמוד מהן ומתנות לקבל. עוד לרקוד עם עצמי, לצלם את עצמי, לכתוב לעצמי, לכתוב על עצמי, עוד חשיפה, עוד להרגיש עם עצמי, להרגיש חזק, להרגיש עמוק, רק לא להפסיק להרגיש. הפחד מלא להרגיש, כמו פחד מלמות.
ולפעמים זה ממש לוקח את כל כולי, ולא נשאר מספיק מקום לדברים חשובים אחרים. לעבודה שלי שאני כל כך אוהבת, לבניה של דברים אחרים, לטיפול בדברים משעממים אבל ממש חשובים כמו כסף, בניית הבית שלי, טיפול בחשבונות. אלוהים יש לי דו"חות שלא שילמתי כבר שנה כי זה תמיד יותר משעמם אותי מלכתוב עוד פוסט חשוף בפייסבוק.
בא לי שמישהו יקח את זה ממני. רק לרגע. רק כדיי שאוכל לעשות עוד דברים, ואולי אפילו להצליח לראות איזה סדרה מטופשת בטלויזיה. הייתי מכורה פעם לסדרות מטופשות וכבר חודשים ארוכים שלא מסוגלת לצפות בשום דבר בטלויזיה שהוא לא יוטיוב עם שירים שחודרים אלי ללב.
וזה הכל גלים, לפעמים זה שוטף אותי, ויש גם רגעים שאני גם מצליחה להירגע, ולנשום. אבל הם מעטים מדיי, קצרים מדיי, יתר החיים שלי לא מצליחים להתקיים במרווחי הנשימה הללו.
הייתי רוצה לבקש לעצמי יותר איזון בחיים, אבל איכשהו מתה מפחד אפילו מזה.
בואי לקרוא עוד מהבלוג שלי, כתבה באתר מאקו