היית דרור בתוך כלוב
אתמול בערב הגרוש שלי (פרודים שנה) בא לדבר איתי ולספר לי שהוא נכנס לזוגיות עם מי שהייתה החברה הכי טובה שלי -אהבת נפש. נוצר בנינו משולש הזוי שכזה (סיפור ליום אחר).
במשך שנים זו הייתה החרדה הכי גדולה שלי – שבסוף הם יהיו ביחד, בלעדיי ואני אשאר בחוץ, לבד. במשך תקופה החרדה הזו ממש ניהלה אותי, השתלטה על כל איבר בגופי בעודי צופה מבחוץ על ההתקרבות בניהם אחרי הפרידה. מה שנקרא – עברתי דרך הפחד הזה. החרדה הכי גדולה שלי התחילה להתממש לנגד עיני ולא מתתי. לא רק שלא מתתי, ממש התחלתי לחיות, ולעוף.
גיליתי את עצמי מחדש בגוף, ברגש, ובנפש. נפתחו לי מליוני עולמות שהיו סגורים בתוכי. היכולת שלי להתאהב, לאהוב אחרים, להרגיש הכל, גם כאב. החיבור שלי לעצמי, למיניות שלי, ליחסים, להיות בקשרים עם אנשים אחרים – חברות, חברים. ביטויים עצמיים חדשים שמבקשים מקום, אינסוף גילויים.
"דרור בתוך כלוב" כך הוא תיאר אתמול את מי שהייתי במשך שנים ארוכות שהיינו ביחד – תקופה ארוכה הוא טען שזה הכל בראש שלי ופעם ראשונה שהוא נותן לזה הכרה מלאה. כיום הדרור הזו חופשיה באמת, מגשימה את מהותה, וזה הפך להיות הסיפור שלי. אני כבר לא כלואה. לא כלואה איתו, לא כלואה במשולש ההוא, לא כלואה בחרדות שלי, לא כלואה בתוך עצמי. חופשיה.
ההחלטה שלהם להיכנס לזוגיות, להיות ביחד בלעדיי כבר לא מאיימת עליי. אני לא נשארת לבד, כי יש לי אותי בדרכים ועוצמות שמעולם לא דמיינתי. אני באמת בסדר עם זה, אפילו מתרגשת מלראות את עצמי היום אל מול המקום בו הייתי עד לפני כמה חודשים. עדיין אוהבת אותו, עדיין אוהבת אותה, אבל יותר מהכל, מאוד אוהבת את עצמי.
בואי לקרוא עוד מהבלוג שלי, כתבה באתר מאקו