הכרנו, חיבור מיידי, סקס מטורף, בום, ניצוצות באוויר.
ככה מתחילים רוב הטקסטים שאני משתפת כאן, ובקבוצות אחרות, על החוויות וההתמודדויות שלי בזירה של האהבות ומערכות יחסים.
ככה גם התחיל סיפור האהבה הגדול שלי עם הבןזוג שלי לשעבר, איתו הקמתי משפחה.
אחרי 6-7 התאהבויות וקראשים כאלו בשנה האחרונה, שכולם נגמרו בכאב ואכזבה, התחלתי לשים לב שיש כאן דפוס.
אפשרתי לכאב הזה לעלות והתחלתי להתחקות אחריו פנימה, אל עמקי נשמתי, על העבר שלי, אל דפוסי ההיקשרות הרומנטיים המאוד ראשוניים שלי בתחילת גיל העשרה.
אגב לא בטיפול או ליווי, רק בעזרת חברים קרובים, כתיבת טקסטים כאן למשל, וכוחות החיבור לעצמי.
נזכרתי בבן הראשון שהייתי מאוהבת בו. כדיי להפוך את זה להכי קלישאה קראו לו בן (זה באמת היה השם שלו) והייתי מאוהבת בו במשך שנתיים, כשרוב הזמן בכלל לא היה בנינו שום קשר.
התמסרתי לאהבה הזו, הייתי מחפשת אותו כל הזמן, כולם ידעו שאני מאוהבת בו, זה היה חלק גדול ממה שהגדיר אותי בתקופה הזו ואיך שהכירו אותי – "שני שמאוהבת בבן".
במשך שנתיים הייתי כרוכה אחריו, בלי לקבל טיפה בחזרה, סבלתי מזה, לא ידעתי איך לצאת מזה. הייתי ממציאה לעצמי כל הזמן תכניות גמילה מבן, שכמובן לא עבדו.
כעבור שנתיים, בתחילת כיתה ח', יום אחד הכרתי מישהו אחר, גונסלו. הוא היה ארגנטינאי, יפיפה ורומנטי, ממש כמו מהמורדים שאז היו להיט, הוא עלה לארץ ממש שלושה חודשים לפני כן ואני הייתי היחידה כמעט שהבינה ספרדית ויכלה לדבר איתו.
היה חיבור מיידי, כעבור שעה-שעתיים התנשקנו, בום, ניצוצות באוויר. אני זוכרת שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי – שעתיים אחרי שהכרנו.
ידעתי שזה לא מדוייק ושהוא רק אומר את מה שהוא חושב שצריך להגיד בסיטואציה כזו, כיאה לבחור שהרגע נשלף מטלנובלה, אבל נהניתי מזה בכל זאת.
תוך שעות ספורות לא היה יותר בן. בן נעלם לי מהסיסטם, יחד עם כל הכאב שלו, כאילו מעולם לא היה.
ובמקום זה קיבלתי סיפור אהבה ראשון, חבר ראשון, נשיקה ראשונה, עם בחור ארגנטינאי רומנטי ומהמם (למי שעוקב אחרי באינסטגרם, כל הסיפור שלי עם הספרדית מתחיל שם).
לא פלא שעברו 20 שנה ואני עדיין מרגישה את הנוכחות שלו איתי באיזשהו מקום.
מאז גונסלו, ככה אני מבינה עכשיו, זה סיפור האהבה שאני מספרת לעצמי, ככה זה אמור להראות.
התאהבות מיידית מהירה וסוחפת שמצילה אותי מהכאב על ההוא הקודם שלא רצה.
התחתנתי עם סיפור האהבה הזה.
לא גונסלו. רודריגו (כן, גם ארגנטינאי), הבחור שהתאהבתי בו בגיל 19 בהתאהבות סוחפת מהסרטים שהצליחה להשכיח ממני את ההוא שעזב – אלחדרנו (אמיתי לגמרי).
ואני כנראה ממשיכה לנסות לשחזר שוב ושוב את אותו הסיפור שיש לי בראש על איך נראית אהבה והתאהבות.
וכל הבחורים המהממים שאני פוגשת בדרך, ברגע שאני מזהה את הפוטנציאל הזה, ברגע שאני מזהה שהם מתאימים לי לדמות בסיפור האהבה שלי, כשאני מרגישה שם מבחינתי את הקליק הזה, הידיעה, הזיהוי, אני כנראה מנסה ללהק אותם לסיפור שלי. לא בכוונה, לא במודע, זה פשוט מה שקורה.
במקום להצליח לבוא למפגש עם בן אדם, ולאפשר לו ולמפגש הזה להיות מה שהוא ולהתפתח מעצמו, אני מנסה לתת לו את התסריט שלי.
בלי לעשות משהו באמת, הרי אני לא אומרת לו מה לעשות או איך להתנהג, זה רק בראש שלי, בציפיות שלי, בכוונות שלי. וכשזה לא קורה (לא קרה לי באמת מאז אהבת חיי הגדולה מגיל 19), זה כואב ממש.
לבערך יום וחצי, עד שאני פוגשת את הליהוק הפוטנאציאלי הבא שלי. וככה אני מתגלגלת, פאצ' על פאצ' על פאצ'י. חווה כאב קטן, ומחליפה אותו בכאב קטן אחר.
אבל כל הכאבים הקטנים והחולפים האלו הצטברו, ועכשיו מכה הכי קטנה באזור הרגיש כאבה לי בטירוף. כאבה את כל הכאבים מהשנה האחרונה, אולי את כל הכאבים מאז בן.
ואבל האמת היא שהסיפור הזה לא משרת אותי יותר. בא לי להתחיל לספר לעצמי סיפורים חדשים על אהבה והתאהבות, לא סיפור אחד שחייבים להיצמד אליו. בא לי לאפשר לסיפורים לקרות מעצמם.
בואי לקרוא עוד מהבלוג שלי, כתבה באתר מאקו