לאחרונה גיליתי שאני ככ עוצמתית שאני יכולה פשוט לזמן לעצמי כמעט את כל מה שארצה, פשוט לברוא מתוכי.
לפני כמה ימים קמתי בבוקר עם אנרגיות מטורפות, והתחשק לי לחגוג אותן בלילה במפגש רומנטי, דייט חלומי עם מישהו חדש שיעיף אותי באוויר.
לא עברה שעה מהרגע שהחלטתי שזה מה שבא לי ומה שביקשתי הגיע, קבענו לערב.
סטינג מושלם, בדיוק כמו שאני אוהבת. שנינו בטבע, מחצלת, מזרון ושמיכה מחממת, קרררר מחוץ לשמיכה, בקבוק יין, פייסל, ירח ומליון כוכבים. והוא. כל מה שיכולתי לבקש. חתיך למות, פתוח, כנה, עם מבט בעיניים שחודר לנשמה. ואני מאפשרת לו לחדור אליי בכל העוצמות והעומקים שרק אפשר.
וכשאני מאפשרת לחדור, אני ממש לא מתכוונת רק לסקס, אני מאפשרת לו לחדור לי ללב ולנשמה. אני שמה את כל כולי שם. נתתי לו לראות אותי במלואי, על ההתחלה, על המפגש הראשון. אני בהתמסרות. ולמרות שאני כרגע בכלל מאוהבת באחד אחר (או שניים), ברגע הזה על המחצלת במדבר, אני שלו.
כמה עונג יש בתחושה שאין אף מקום אחר בו אני רוצה להיות מלבד הזמן והמקום הזה. זה העונג וההיי שאני מרגישה ברגעים של התמסרות מזוקקת.
אבל אני מגלה שלהתמסרות הזו גם יש מחיר.
כשאני מוסרת את עצמי כל כך מהר, כל כך חזק, על ההתחלה, אני עפה גבוה, והנפילה, היא כואבת יותר.
בוקר למחרת הבנתי שהוא מעדיף להשאיר את החיבור המדהים שנוצר בנינו, רק בתוך הזיכרון של הלילה ההוא.
היינו ביחד רק פעם אחת, הכרנו לשעות בודדות, אבל הספקנו בהן להיפתח, להתחבר, לאהוב. וכשזה נגמר, למרות שזה היה ככ קצר, כמו חלום שעוד רגע יתפוגג, זה כאב.
עד לא מזמן הייתי אומרת שאני נותנת "שישברו לי את הלב" אבל האמת היא שהלב שלי לא נשבר. הוא רק מרגיש הכל, ובעוצמות, גם את מה שכואב.
ואני מזכירה לעצמי כל פעם שזה בסדר, שככה אני בוחרת לחיות את החיים, בפול ווליום. שזה שווה את זה. מה שחוויתי בלילה ההוא שווה את המועקה והכאב שעטף אותי ביום שאחריו.
אבל לפני שאני ממשיכה לדבר הבא, בא לי עוד רגע להיות עם הכאב הזה. להנכיח את "המחיר" שאני משלמת על ההתמסרות שלי. להיחדר ולהינטש במעבר מהיר מאוד.
בואי לקרוא עוד מהבלוג שלי, כתבה באתר מאקו