לפעמים אני יכולה להיות מאוד מרוכזת בעצמי ולפספס לראות את האנשים הקרובים והחשובים לי. בעבר העניין הזה היה הרבה יותר חמור, בן הזוג שלי לשעבר היה הרבה כועס ומופעל מזה שאני לא רואה אותו. חברות קרובות היו נפגעות ממני, אחותי, אמא שלי.. הבנתם את התמונה.
ולא הייתי עושה את זה בכוונה. זה לא שלא היה לי איכפת מהם, פשוט באמת שלא הייתי מצליחה לראות אותם רגשית. שורש הניתוק הרגשי מהם בעצם היה הניתוק הרגשי מעצמי. כשאני לא הייתי מחוברת לעצמי רגשית, לא הייתי מצליחה להתחבר רגשית לאחרים.
היה לי קשה מאוד לראות אחרים מבעד למילים שלהם. הייתי משתמשת במילים – בשיח ישיר וכנה כדיי לפצות על חוסר היכולת שלי להרגיש את הרבדים שתחת לפני השטח. התקשורת המילולית שלי בעקבות זה כנראה התפתחה להיות ממש מצויינת. היכולת שלי לעצור כל סיטואציה ולתקשר בכנות, בישירות, ובלי חשש, את מה שאני מרגישה ורוצה, התעוזה לשאול אחרים בצורה ישירה גם דברים שרוב האנשים שומרים לעצמם.
בעולם שהרבה אנשים מתחבאים בתוך עצמם, התקשורת המילולית שלי היא ממש נכס. אבל היא ממש לא מספיקה, כי היא לא מאפשרת גישה לכל הכאבים, הפחדים והרצונות שאנשים שומרים לעצמם, וכן מתבטאים בשפת הגוף שלהם, באינטונציות, ואפילו רק באנרגיה.
מאז שהתחלתי לעשות עבודה של התחברות לעצמי, ממש לגוף הפיזי, לרגשות כפי שהם נחווים בתוכי פיזית ולא רק בראש, התחלתי באופן טבעי ולא מכוון לראות גם אחרים. וכשאני אומרת לראות אני מתכוונת כמובן להרגיש. היכולת להבחין ולהרגיש ברגשות של האדם שמולי גם מבלי שאלו מובעות במילים.
היכולת הזו שיש לי, בפוטנציאל שלה היא מטורפת. כשאני מאוד מחוברת אני יכולה להרגיש מישהו בנימים של הנימים של הרגשות שלו, להרגיש אותו אנרגטית, לפעמים לפני שהוא בכלל מבין מה הוא מרגיש. אבל היכולת הזו היא יחסית חדשה כאמור, עוד לא למדתי לבטוח בה באופן מלא, למעשה לבטוח בעצמי ביכולת שלי להרגיש ולדעת את המציאות. ומה שנשאר לי כשאני מאבדת חיבור לעצמי, מאבדת ביטחון ביכולת שלי להרגיש אחרים ויתר החודשים של מתכהים, הם המילים. תקשורת מילולית ישירה, בלי לקרוא סימנים, בלי לקרוא סאבטקסט, בלי לקרוא שפת גוף ורגש. פשוט לשאול בצורה ישירה וברורה ולהאמין ולסמוך על המילים של האדם שמולי. זו רשת הביטחון שלי.
ומה איתכם? אתם יותר אנשים של טקסט או של סאבטקסט? של מילים או של שפת גוף?
בואי לקרוא עוד מהבלוג שלי, כתבה באתר מאקו