לאהוב ולשחרר
המסע הפוליאמורי שלי מלמד אותי המון על עצמי וגם מעניק לי יכולות חדשות שבעבר לא היו לי. כמו היכולת לאהוב ולשחרר, לא להאחז.
עבורי הפוליאמוריה אינה רק ריבוי קשרים או פרטנרים, אלא כשמה – ריבוי אהבות, שמתחילות ונגמרות כל הזמן, במקביל, בלי הפסקה.
כל אהבה כזו שמתחילה ונגמרת היא גם תרגול של שרירי הלב (והיוני), שעובדים, מתאמנים כל פעם בלאהוב ואז לשחרר.
מפעם לפעם, בכל תרגול כזה, אני מרגישה את שרירי הלב מתחזקים.
הם לא נועלים לי את הלב, ההפך, הם דווקא משאירים אותו פתוח.
אפשר בקלות להכנס, כי למדתי גם איך לתת להם לצאת כשצריך.
משהו מהם תמיד נשאר בי, גם בלי שאאחוז בו. והמבט דווקא על מה שנשאר אצלי מהם, עוזר לי בקלות יותר לשחרר, כי באיזשהו אופן תמיד יהיה להם מקום בתוכי.
אז ברגע זה ממש, כשהגוף מכווץ וכואב על אהבה שהתחילה רק בדמיון שלנו, עוד לא הספיקה אפילו להתממש וכבר צריכה להסתיים, אני מקדישה רגע להתבונן על מה שחוללת והשארת בתוכי.
ואז אנשום עמוק, אנשום לכיווץ, וארפה. אשחרר.
תודה אהוב שאפשרת לי לרגע קטן לדמיין איך זה היה יכול להיות ומתוך הדמיון הזה להיות מסוגלת להודות בפני עצמי שאולי אני דווקא כן רוצה זוגיות, עם מישהו כמוך.
ואני יודעת שישנם עוד כמוך מסתובבים להם בעולם, רק צריך לפגוש אותם.
אפשרת לי להרגיש עד כמה אני בעצם כמהה לאהבה כזו, מהסוג הזה שיאפשר לי יום אחד לכתוב פה טקסט יותר מתקדם, טקסט על אהבה וחופש, שהולכים ביחד.
ועכשיו אני צעד אחד יותר קרובה לשם.
אז רק נותר לעצום עיניים, לכאוב את זה קצת, לנשום לתוך הכיווץ, ואז לשחרר.
בואי לקרוא עוד מהבלוג שלי, כתבה באתר מאקו