לא מפחדת לעוף וליפול
כל כך רציתי לעוף איתו שוב. הזיכרון של הלילה משכר החושים שהיה לנו ביחד, על מחצלת במדבר, מתחת למליון כוכבים, לא יצא לי מהגוף. אז למרות שהוא כבר הבהיר שהוא "לא פנוי רגשית" ומעדיף לחתוך, נתתי עוד צ'אנס. יותר נכון ייצרתי עוד צ'אנס והחלטנו להיפגש לשיעור נוסף של אקרויוגה. בשיעור הראשון הוא העיף אותי באוויר ואני כל מה שאני רוצה זה להמשיך לעוף. אז קבענו שיעור נוסף, והלכתי מבלי לדעת מה זה אומר ולאן זה יוביל.
נפגשנו בפארק, איפה שכל החתיכים מתאמנים. עישנתי פייסל ושמעתי את המוזיקה שלי, מהטלפון, בזמן שחיכיתי לו. נהנית מעצמי. וגם מהאפשרות שהוא יבוא ויראה איזו מגניבה אני, איך אני נהנית מעצמי. הופתעתי לטובה שהוא הסכים לשאכטה מהפייסל שלי, חשבתי שהוא ינסה לעשות רושם יותר "רציני". ואחרי כמה דקות של חיבור, חיבוק ושיחה על הרפתקאותיי בסופ"ש התחלנו בחימום ומתיחות. עמדנו זה מול זו, הוא מנחה אותי איזה תרגילים לעשות, ברמת דיוק כזו שמורה לי בדיוק איפה כל אצבע שלי צריכה לגעת ובאיזו זווית. מי ידע שלמתוח שרירים יכול להיות כל כך מדליק.
תוך זמן קצר התחלתי להרגיש את האנרגיה בגוף שלי. בהתחלה לא ידעתי ממש להפריד את האנרגיה, מההתרגשות ומהסטלה של הפייסל, הכל התערבב לי לתחושות פיזיות חזקות. כשהוא הנחה אותי לנער את הראש אחרי כל מתיחה, אני ניערתי את כל הגוף, הרגשתי צורך לנער את האנרגיה בגוף, להזיז אותה, אולי היא תהיה פחות בולטת לעין ככה. אבל זה לא עזר, כי אחרי כל ניעור ושקשוק היא מלאה אותי בחזרה בשניה שנעמדתי מולו.
הוא הנחה אותי לשכב על הגב ולימד אותי איך למתוח את הרגליים לתנוחה שבהמשך אצטרך לעשות באוויר. ובזמן שהוא פיסק את רגליי, רוכן מעליי, לא הצלחתי להכיל את הלהט, ההתרגשות והמבוכה ופשוט התפקעתי מצחוק. אז צחקנו. ראיתי שזה מביך אותו, אמרתי לו שהכל בסדר פשוט מצחיק, אז צוחקים.
הייתי רוצה לכתוב עוד כמה פסקאות, אפילו מגילה רק על החוויה של התרגילים עצמם, כשהוא העיף אותי באוויר בתנוחות שונות, והעביר אותי ממטוס, לכסא, לציפור, ולעוד מליון תנוחות שמי בכלל זוכר מה היו השמות שהוא כינה אותם בזמן שהוא מחזיק אותי באוויר. אבל אני לא מוצאת בכלל את המילים לתאר את כל החוויה. הכל כל כך זרם. הצלחתי בקלות לעשות את כל התרגילים שהוא הוביל. הרגשתי כל כך בטוחה בידיים (וברגליים) שלו, כל כך בטוחה בעצמי, הייתה לי קרקע יציבה לעוף עליה.
אני באוויר, המתח המיני בשיאו, האנרגיה זורמת לי בכל הגוף, אני בהיי מהסיטואציה, בעונג. ואז באחת המנוחות בין התרגילים הוא מגניב לי כמה נשיכות קטנות בזרוע. כל הגוף שלי מגיב לזה, אני נופלת לקרקע, צריכה להסדיר נשימה, וממשיכה לעוד תרגיל שמסתיים כשאני שוכבת עליו. אנחנו מתנשקים, אבל אני מרגישה כאילו אנחנו באמצע סקס. הוא רק מלטף אותי תוך כדיי אבל אני מרגישה אותו בתוכי, בכל הגוף. את האנרגיה שלו, האנרגיה שלי. חשמל.
האם כולם בפארק רואים שאני עושה סקס עכשיו? לא באמת. אנחנו עם בגדים ואברי המין שלנו לא חלק מזה. אבל אני לגמרי עושה סקס. הגוף שלי ברעידות, אני מתנשפת וממש מנסה להתאפק שלא לגנוח חזק מדיי. אנחנו מחליטים ללכת למקום אחר, שבו אני אוכל לגנוח באופן חופשי. מזל שאני תמיד מגיעה מצויידת. פק"ל סקסדייט בטבע – מחצלת, מזרון, שמיכה וכרית, שעוד נשארו בתא המטען מהסופ"ש הרפתקאות שהיה לי.
מגיעים לפארק אחר, יותר מבודד, יותר חשוך, אבל עדיין ציבורי. לשנינו ממש לא איכפת. הוא מתחיל לגעת בי, מעביר את היד שלו על כל הגוף שלי ואני מרגישה כאילו הוא אוחז בכדור אנרגיה ומניע אותו בתוכי. זו פעם ראשונה שאני חווה את התנועה של האנרגיה המינית בגוף שלי בצורה כל כך חדה. אני יכולה לגמור ככה, אני מרגישה את זה. אבל אני רוצה אותו בתוכי.
כשהוא חודר אליי אני רואה את הכוכבים. אני ליטרלי רואה את הכוכבים כי אני שוכבת על הגב עם המבט לשמיים ואני רואה את הכוכבים כי אני חווה אנרגיה ורמות עונג משוגעות. אני משחררת כל רסן, מאפשרת לגוף שלי לדבר ולצעוק, מאבדת כל שליטה. בין סבב לסבב, אני מרגישה כמו במסע בין טריפים של אקסטזה בהם הזמן מאבד משמעות ואני מאבדת קשר למקום. אנחנו מתנתקים ביחד למימד אחר וכשאנחנו חוזרים, שנינו קצת מופתעים איפה לעזזל היינו עכשיו?!
בהפסקות שבין הסבבים אנחנו מתחבקים מתחת לשמיכה, מביטים בעיניים, מדברים, מתנשקים. אני מחליטה לפתוח את שיחת "יחסינו לאן" ובלי להתבלבל בכלל אפילו מגדירה את זה ככה. דייט שני, אחרי שבסיומו של הדייט הראשון הוא החליט לחתוך, ובא לי לדעת מה הוא רוצה, ואיפה הוא נמצא. אני לא מפחדת להיתפס "כבדה" או מלחיצה, כי אני כל כך בטוחה בעצמי. לא בו. לא בזה שהוא רוצה להיות איתי. בעצמי. בזה שאני יכולה להביא פתיחות וישירות כי אני אוהבת את עצמי ככה.
מבחינתו המפגש הזה הוא חד פעמי. ולא במובן הרומנטי של המילה. אלא חד פעמי ממש. למרות שכבר המפגש הקודם היה חד פעמי, אין לו רצון לעשות את זה שוב. אני לא מבינה. הרי כל כך כיף לנו ביחד. מדהים. אז אני מבקשת שיסביר לי, לא מסתפקת בחצאי תשובות וממש מנהלת איתו שיחה על למה הוא לא רוצה להמשיך את הקשר הזה. אני לא כועסת, אפילו לא טיפה, רק מנסה להבין. היה לו כנראה קשה להגיד, אז עזרתי לו להגיע לשם, בעדינות, בכנות.
רגשית הוא לא שם. הסקס מדהים מדהים עבורו, אבל זה רק סקס. הוא לא מרגיש משהו מעבר, אפילו לא בשביל לייצר לו מוטיבציה להיפגש שוב. כאב חד בבטן ובחזה. מכל התרחישים להם הייתי מוכנה, לא דמיינתי שאולי אני פשוט לא "זה" בשבילו. אני כל כך מבינה אותו. אני הוא בהמון מפגשים שהיו לי, שפשוט הרגשתי שזה לא "זה" מבחינתי. שאני לא מרגישה את זה, ולכן זה לא מעניין אותי להמשיך. רק שאף פעם לא תיארתי לעצמי שמישהו יכול להרגיש, או יותר נכון לא להרגיש ככה כלפיי. אפשר שלא להתאהב בי? הבאתי את עצמי חשופה מולו, פגיעה, יפה, עוצמתית, מרגשת, והוא לא מרגיש אליי? תפס אותי לא מוכנה.
אני שותקת. לא כועסת, לא נעלבת, רק נושמת לזה. מאפשרת לכאב להציף אותי, לא מנסה להתנגד. אני רואה שהוא מרגיש עם זה פחות בנח ואני רוצה להקל עליו, אני לא רוצה שירגיש רע או לא נעים. מותר לו לא להרגיש אליי, מותר לו לא לרצות אותי. אני מלטפת אותו ואומרת לו שזה בסדר. שאני אהיה בסדר, שכואב לי עכשיו אבל אני מסכימה להרגיש כאב. לו מתחיל לעקצץ ללכת, אני רוצה עוד כמה דקות לפני שנגמר, ומבקשת את זה. אני גומעת לי את הרגעים האחרונים של המגע שלו, מנצלת דקות אחרונות של נשיקות, חיוכים ומבטים קסומים, לפני שהקסם מתפוגג. אנחנו נפרדים לשלום בנשיקה והודיה והוא הולך.
ואני, אני איכשהו בסדר. לא התרסקתי. כן זה כואב, אבל לגמרי יכולה להכיל את זה. עולה בי לרגע ספק או שאלה האם זה היה שווה את זה? להיפגש שוב אחרי שכבר עבר לי הכאב מהפעם הקודמת, לעוף לכאלו גבוהים רק כדיי ליפול שוב לקרקע. ושוב, אני עונה לעצמי שכן. זה היה שווה את זה. אני יכולה לעוף כל כך גבוה רק כי אני לא מפחדת ליפול.
בואי לקרוא עוד מהבלוג שלי, כתבה באתר מאקו