על אהבה וחופש, גירושים ומידברן (כן גם מידברן)
לפני 7 וחצי שנים נישאתי לגבר הכי מהמם, רומנטי, חתיך, חזק, איכפתי, עוטף ואוהב עלי האדמות. ממש זימנתי לי אותו כמו מתוך קומדיה רומנטית אמריקאית, אביר על סוס לבן שיקח אותי אליו.
אבל כמה שנים אחרי שהכרנו, אני כבר לא הייתי הבחורה מהקומדיה הרומנטית שרוצה מישהו ליפול לזרעותיו. התבגרתי, התפתחתי, השתניתי.
הייתי צריכה להיות נאהבת בדרך אחרת.
ואחרי 12 שנות זוגיות (מונוגמית), 2 ילדים קטנים, וכמעט שנה פרודים, התגרשנו סופית בבית המשפט ביום חמישי האחרון.
מלאה בכאב, אהבה וגעגוע, אני שלמה ויודעת שעשינו את הבחירה הנכונה.
היום אני יודעת בדיוק איך אני רוצה להיות נאהבת, ואיך אני רוצה לאהוב ואני מבינה שבעומק של הדברים זו הסיבה שזה לא עבד בנינו. גם אם עודנו אוהבים, אנחנו לא אוהבים באותה הדרך.
אני רוצה אהבה וחופש. אהבה שיש בה חופש וחופש שיש בו אהבה
החופש, הוא קודם כל להיות כל מי שאני, כמה שיותר ממני, כמה שיותר מהזמן. כל החלקים, המורכבויות, הניגודים, המאווים שלי, התשוקות והפחדים שלי. אני מזמינה את כולם. ורוצה להיות נאהבת על כל החלקים האלו, שהם ירגישו רצויים ובטוחים.
וככה גם אני גם רוצה לאהוב. בצורה טוטאלית, מוגזמת אבל חופשית.
עד לא מזמן, פחדתי מזוגיות ואהבה כי חשבתי שהיא באה על חשבון החופש והיום אני מרגישה שזה בדיוק ההפך. שהחופש להיות כל מי שאני, משחרר אותי לאהוב מלא. לאהוב בעוצמות אדירות, לאהוב במהירות, לאהוב במקביל. כל כך הרבה אהבה נולדת בי מתוך החופש הזה.
הפוליאמוריה עבורי היא הביטוי הכי רדיקלי שקיים לאהבה וחופש שחיים ביחד. הקונספט שמישהו יכול לאהוב אותי עד כדי כך שבאמת ישמח אותו לראות אותי מאושרת, ומתענגת, גם בזרעותיו של גבר אחר, זו ממש התמצית – האססנס.
הפוליאמוריה היא לא דת מבחינתי, אין חוקים, ואני יכולה לשנות את הכללים בכל רגע נתון, אבל כרגע זה הביטוי הכי מובהק לאופן שבו אני רוצה להיות נאהבת.
זה לא סתם "פס" לחופש מיני, זה לא רק לונה פארק של ריגושים והרפתקאות, אלא האופן שבו אני רוצה להמשיך לחוות את עצמי, במלואי.
מייד אחרי דיון הגירושים בבית המשפט, חזרתי ישירות למידברן, ממנו באתי. הזוי ולא מתוכנן, אבל לא יכל להיות יותר מרגש וסמלי מזה. מהחוויה הכי קשה, כואבת ומצמצמת, למקום שבו הרגשתי חופש רדיקלי להיות כל מי שאני. כולל להיות בדאון, לוותר על ליל שיגועים על הפלאיה, לאפשר לעצמי לשהות גם בנמוכים, בעצובים, בכואבים. ככה זה כשהכל מותר וכלום לא חייבים.
עוד באותו היום ערכתי שם טקס חתונה עם עצמי. לא מהמקום שאני לא רוצה זוגיות, או לא רוצה אהבה, אלא מהמחוייבות הראשונה שלי לעצמי. ומהמקום הזה אני מזמנת לעצמי אהבות שיהיו כאלו – אהבות של חופש.
באומץ רב אני משחררת פה את הפוסט הזה, בידיעה שאייל אהבת חיי, עשוי לראות אותו פה בקבוצה, כי זו מי שאני היום, ואני מרשה לי להיות בדיוק כך.
בואי לקרוא עוד מהבלוג שלי, כתבה באתר מאקו