על קורונה והבחירה לחיות את החיים במלואם
לא חשבתי שיבוא יום ואכתוב פוסט על קורונה, כי זה באמת פחות מעסיק אותי, אבל פתאום הבנתי איך זה בעצם קשור לאופן שבו אנחנו בוחרות לחיות את החיים ועל זה דווקא יש לי מה לומר.
קראתי אתמול פוסט של חברה אהובה על החוויה הקשה שהייתה לה עם המחלה ומבקשת שנמשיך לשמור ולהישמר, להמשיך ריחוק חברתי וכיוצא באלו. מבחינתי הבקשה הזו, וכך גם כל הבידודים, ההגבלות, האיסורים הנלווים לגלים האחרונים של הקורונה, זה כמו בקשה להימנע מהחיים, כי יש בהם כאב, כי יש בהם סבל.
במשך שנתיים כמעט (און-אוף) אנחנו נדרשים להימנע מלחיות את החיים במלואם, שמא נחלה, נכאב, נסבול, נמות. להימנע מלחיות כדי לא למות. אתם מבינים את האבסורד?
אין למגפה הזאת דד ליין, לא יודעים באמת מתי זה יחלוף, וכל פעם מגיע עוד גל ועוד וריאנט, ועד שהלא נודע הזה יגיע, אנחנו אמורים שלא לחיות על מלא? לא להיפגש, לא להתחבק, לא לא לאהוב, לא לחגוג את החיים?
יש מי שבוחרים לחיות את חייהם ככה, ולא רק בהקשר של הקורונה. להיזהר, להימנע מסיכונים, לא לצאת מהבית כשהתחזית מורה סערה, לא לסוע לבד כי מסוכן, לא ללכת אל הלא נודע כי מפחיד.
אמא שלי עושה עלי קמפיין ומגייסת את כל המשפחה כלוביסטים כדי שאמנע מלסוע בתחזית סוערת. אבל אני בוחרת לחיות את החיים שלי אחרת – בפול ווליום. אני בוחרת לקחת סיכונים בשביל לחיות, אני מסכימה להרגיש הכל, גם כאב, כי רק מי שמסכימה להרגיש כאב תוכל לחוות גם עונג. כפתור הווליום הוא אותו כפתור. אני רוצה את החיים במלואם – אהבות, אכזבות, ריגושים, פחדים, היי ולואו. זה הכל צדדים משלימים ואי אפשר לקבל אחד ולא את השני.
אני לגמרי מקבלת את הבחירה של אנשים באורח חיים אחר משלי. כל אחת ומה שטוב לה. הבעיה פה היא שהיכולת שלנו לבחור איך אנחנו חיים את החיים שלנו הלכה והצטמצמה. אבל זה כבר פוליטיקה.. ולמה לי פוליטיקה עכשיו? אני מעדיפה להישאר במחוזות הגוף והרגש.
בואי לקרוא עוד מהבלוג שלי, כתבה באתר מאקו