על העונג שבהסכמה לרגשות כואבים

על העונג שבהסכמה לרגשות כואבים
הבחירה שלי בפוליאמוריה היא חלק מבחירה רחבה יותר בחיים כרגע, של הסכמה לאפשר מקום גם לרגשות קשים, כאלו שלמדנו להיזהר מהם ולהתגונן מפניהם.
הדרך הפוליאמורית שלי היא ריבוי של התנסויות, הכרויות וקשרים בהם אני שמה את עצמי חשופה בעולם ומאפשרת להכל לחדור אליי, גם לרגשות כואבים. ואיזה פאקינג כיף זה, איזה עונג, אני בתעופה הכי גבוהה של החיים שלי.
אז כמה סיפורים ואנקדוטות קצרות:
אני מסכימה להרגיש קנאה – אני לא פוליאמורית כי אני חסינה לקנאה ואני לא חסינה לקנאה כי אני פוליאמורית.
אני מסכימה לעצמי להרגיש קנאה.
אני לא מנסה לברוח או להתגונן מפניה. בערב קסום ומשכר חושים נולד מעשה אהבה משולש.
המשולש המיני היפיפה הזה לא היה סימטרי.
אני הייתי במחזור ואהובי, זה שבעת החדירה שלו למדתי לגעת בכוכבים, לא היה בתוכי. בטח שקינאתי. רציתי גם.
אבל במקום לעסוק בהתנגדות לקנאה, הסכמתי לה, וזה אפשר מקום לעוד מלא רגשות מדהימים שהיו שם, כל כך הרבה אהבה שזכיתי לקבל ולתת לשניהם, והכי הרבה אהבה לעצמי על הבחירה הזו.
(היי לאהוב המדובר שנמצא בקבוצה ואולי קורא את הטקסט עליו).
אני מסכימה להרגיש חוסר בטחון – מי שמכיר אותי יודע שאני די עפה על עצמי, מלאה בבטחון עצמי, אבל זה מגיע עם הסכמה עמוקה להרגיש הרבה פעמים חוסר בטחון.
יש מישהו שאני די מאוהבת בו. טוב נו, הכי מאוהבת בו. ידעתי שהוא לא נמצא באותו מקום שלי מבחינה רגשית. אנחנו לא מכירים הרבה זמן, ואנחנו אפילו לא נמצאים בקשר רומנטי (עבורי זה סופר רומנטי, אבל זה פשוט לא סוג הקשר..).
כל הפרטים הטכניים האלו לא הפריעו לי לשלוח לו סרטון שלי בו משתפת אותו שאני מאוהבת בו, פשוט כי התחשק לי, כי זה רצה לפרוץ ממני החוצה ולקבל ביטוי בעולם.
ואיזה כיף שעשיתי את זה. תחושת ההיי שקיבלתי מזה הייתה לא פחות משמעותית מלקבל בחזרה את הרגש שאני נותנת.
כמות הפעמים שצפיתי בסרטון המתוק הזה, מתמוגגת מאהבה לעצמי החמודה המאוהבת. איזה כיף שיכולתי לראות ולתעד את עצמי ככה. (היי לחמוד המדובר שנמצא בקבוצה ואולי גם כן קורא את הטקסט הזה )
אני מסכימה להרגיש דחיה – גם לי לא נעים להרגיש שלא רוצים אותי, אבל זה לא מנהל אותי.
פעם התחלתי עם מישהו מאחת הקבוצות של ההיכרויות בפייסבוק, אחרי זמן די קצר הוא הבין והסביר שהוא בעצם פחות בעניין שלי.
פגשתי אותו אחכ באיזו מסיבה, יכולתי להתבונן בתחושת הדחיה המכווצת שבאוטומט שלה הייתה מרחיקה אותי ממנו, אבל הסכמתי לתחושה הזו להיות, לצד תחושות נוספות שעלו כמו עניין ומשיכה ואפשרתי לעצמי גם להתקרב.
באיזשהו שלב, אני בכלל לא יודעת איך זה קרה, הוא כמו מעין התמגנט אליי. נישק אותי בטירוף, ריגש אותי ממש, הדליק לי את החיים, במרכז הרחבה.
כל העולם נעלם, וזה הרגיש כאילו היינו שם רק שנינו, זו הייתה חוויה עוצמתית ומיוחדת ולילה מדהים ביחד (היי לבחור המדובר שנמצא בקבוצה ואולי קורא את הפוסט והיי לכל האנשים פה שאולי היו במסיבה והם הוכחה שזה שבעצם לא היינו שם לבד)
אני מסכימה להרגיש אובדן – אני כל הזמן מחפשת אינטימיות, חיבורים חזקים, ולוקחת בחשבון שכשנוצר חיבור חזק ואני יכולה כמובן לאבד אותו, זה עשוי לכאוב.
ממש אובדן של משהו, גם אם היה לי אותו רק לרגע אחד. נפגשתי עם מישהו לדייט פעם ראשונה, היה חיבור לב מדהים, סקס חשמל, ראיתי את הכוכבים (שוב תודה למאהב הראשון על הכוכבים).
יום למחרת הוא אמר שהוא מעדיף להשאיר את החוויה המדהימה שהייתה באותו לילה מיוחד ולחתוך את זה. כאב לי. כמה פוטנציאל מבוזבז.
נתתי לכאב מקום, כתבתי על זה פוסט, עיבדתי עם חברות. ועדיין נותרה תחושת ההחמצה. אז בניגוד לכל כללי הדייטינג, כעבור כמה ימים, כתבתי לו בדיוק את זה.
והזמנתי אותו לבחון עם עצמו מחדש את הדפוסים האלו של לחתוך ככה משהו טוב. וקבענו להיפגש שוב מחר, אז מתרגשת לגלות מה יהיה. אולי לא יהיה כלום.
אולי שוב יהיה מדהים והוא שוב יחתוך ואני שוב אחווה אובדן (דפוסים הרי לא משתנים בלחיצת כפתור) ואולי נתחתן (סתם לא).

בואי לקרוא עוד מהבלוג שלי, כתבה באתר מאקו