תרקדי איך שאת רוצה לרקוד
בתקופה האחרונה עסקתי הרבה באיך אני רוצה להרגיש, איך אני רוצה להיות נאהבת.
רציתי אנשים שיגרמו לי להרגיש שאני יכול להיות איך שאני. שארגיש איתם שאני יכולה להביא את עצמי באמת, ושכל מה שאני מביאה הוא בסדר. אהבה בלי התניות.
חלמתי את זה לפעמים בלילות, שרתי את זה בשירים, הרגשתי בריקודים.
את הכמיהה לחופש להביא את עצמי כמו שאני.
לאחרונה התחלתי למצוא את זה, אבל לא עם מישהו אחר, דווקא עם עצמי.
אני חווה קבלה רדיקלית שלי את עצמי. פוגשת ואוהבת עוד ועוד חלקים בי.
זה מעין ריקוד חדש שלמדתי, תנועה של הגוף, שבמקום לבקר או לשפוט דברים שעולים בי, אני פתאום מחבקת אותם.
כשעולה בי חוסר בטחון אני עושה לו מקום
כשבת ה16 המאוהבת שבי פורצת החוצה אני נותת לה לחגוג
כשהפחד מציץ או הבדידות, את כולם אני מקבלת בתנועה פנימה מלטפת.
אני היא זו שתאהב אותי בלי התניות.
בלי הרבה מאמץ, רק בלהפסיק להתנגד ופשוט לאפשר לכל מה שעולה להיות.
וזה בכלל לא מבטל את הצורך להיות נאהבת גם על ידי אחרים, גם לצורך הזה יש מקום.
אבל אני היא זו שמרשה לעצמי להיות כמו שאני רוצה להיות
ולרקוד כמו שאני רוצה לרקוד
בתמונה שני חלקים בי שמתקבלים באהבה בעת ובעונה אחת.
בואי לקרוא עוד מהבלוג שלי, כתבה באתר מאקו