ניתוח לב פתוח
אני עושה ניסויים בבני אדם. שמה את הגוף, הנפש והלב שלי על שולחן הניסויים, בעודו פועם.
זו בחירה שאני לוקחת שוב ושוב, לשים את עצמי שם, חשופה לכאב, פגיעה, לפעמים אני תוהה אם זה מספיק "הומניטרי" מצידי לעשות ניסויים כאלו בעצמי.
הסיפור הזה מתחיל כמו הסיפור המוכר שלי. הכרתי מישהו, הייתה לי תחושה מאוד חזקה לגביו.
אינטואיציה. נפגשנו, חיבור מיידי, סקס מטורף, ניצוצות באוויר, ממש הריטואל הקבוע. השלב השני בסיפור כמו תמיד, הוא הבנה שמה שקורה בצד שלי לא קורה ככה בצד שלו.
אחרי המפגש הראשון שלנו, שהיה מלא תשוקה וחיבור, הרגשתי מרחק, קור ממנו, משהו כבוי. הזמנתי אותו לשתף אם עולה בו משהו, וקיבלתי כנות ודקירה חדה בלב במקום הכי כואב.
הוא שיתף שהוא מאוכזב מעצמו שלא מרגיש פרפרים איתי, ושלרוב מה שמתחיל ככה מסתיים אצלו מאוד מהר.
זה הפגיש אותי עם הפחד והכאב הכי גדול שאני חווה בתקופה האחרונה – שכל מי שאני מתאהבת בו/נדלקת עליו, לא מתאהב בי בחזרה.
מתחת לשכבה הזו יושב קול בתוכי שאומר לי שאולי אני לא כזו "שווה" כמו שאני חושבת. שאולי אני סתם עפה על עצמי יותר מדיי, מסתובבת בעולם בתחושת שאני האישה הכי סקסית, עוצמתית ומגניבה שפגשתי.
מנגנון ההגנה הטבעי של הגוף אומר ברגעים כאלו לברוח.
אם הוא לא עף עליי, אם אין לו פרפרים, אם זה עוד קשר שיסתיים בזה שאני רוצה יותר והוא לא שם, אז לחתוך עכשיו, לפני שאני משקיעה שם אנרגיות אבל משהו בי מבקש ממני, שוב, להסכים בכל זאת להיות שם.
אז הסכמתי ואף הזמנתי אותו שנבדוק את זה בכל זאת, שנכנס למרחב חקירה משותף, כל עוד יש מצידו רצון וסקרנות.
בעצם הזמנתי את עצמי לפגוש את הכאב הזה, לפגוש את מה שעולה שם, לפגוש חוסר בטחון עמוק שאני רק מתחילה להכיר שקיים בי, לפגוש את הקולות בי שאומרים שאולי אני לא מספיק שווה, לא מספיק ראויה.
לפגוש אותו, בתוך הסיטואציה הזאת, מרגיש לי כמו כניסה לניתוח לב פתוח, בלי הרדמה, ערות מלאה, להיות מוכנה להרגיש את הכאב הזה כדיי לראות את הלב שלי בפעולה, לראות את עצמי, להבין מה קורה שם ואולי גם תקווה של לנסות לתקן.
לא ברור אם אני מזוכיסטית, או ממש אמיצה, או חסרת אחריות, או כולם יחד.
אשמח לשמוע איפה זה פוגש אתכן, איך אתן מתמודדות ברגעים כאלו? האם אתן מסכימות לשים את עצמן כל כך חשופות ופגיעות?
בואי לקרוא עוד מהבלוג שלי, כתבה באתר מאקו